Yoav Ben-Dov | ד"ר יואב בן-דב
www.bendov.info


טקס במפגש הנהרות  

מסע פסיכומאגי בהודו, 2006

חלק 2

לחלקים נוספים:     1     2     3     4


אחרי שבועיים של נסיעה בהודו וכמה שיחות טלפון שעוררו בי תגובות רגשיות חזקות התחלתי לחוש אי נוחות גדולה ביחס למערכות היחסים שלי, גם מול הורי וגם בקשר הזוגי. הבנתי שמשהו כאן לא בסדר, ושאולי נכון לנצל את השהות בהודו כדי לבדוק מה קורה לי. בהדרגה התברר לי על מה מדובר: יחסי קבלה ונתינה, הגבולות שנכון לי להציב ביחס אליהם, הקשר הלא בריא של ענייני קבלה ונתינה עם קונפליקטים ורגשות אשמה, והצרכים הרגשיים שבאים על סיפוקם דרך תחושות של קורבנות והתחשבנות הדדית. הייתה לי תחושה שהדבר רציני וחשוב, ושאולי כדאי לסמן אותו בסוג של פעולה פסיכומאגית שתבטא את ההחלטה לעבוד על זה.

הפעולה הפסיכומאגית שחשבתי עליה לא היתה טקס שעומד בפני עצמו, אלא התכוונות מיוחדת של משהו ששקלתי לעשות ממילא. לפני הנסיעה להודו קיצרתי מאד את שערי אבל כעת הוא כבר החל לצמוח שוב, וחשבתי שאולי כדאי לגלח את השערות לגמרי, מה שאף פעם לא עשיתי קודם. גילוח שער הראש, ובוודאי בפעם הראשונה, הוא אקט בעל משמעות סמלית בדתות המזרח וגם בדתות אחרות. במסורת הבודהיסטית גילוח הראש הוא סמל לקבלת עול הנזירות, כלומר להתכוונות רצינית ונחושה של התפתחות אישית. גם בפולחן ההינדי מקובל לגלח את שער הראש, ולעתים קרובות לתרום אותו למקדש.



גילוח שיער לילד בחצר מקדש, אוג'אין


לפני כמה שנים ביקרתי במקדש החשוב של תירופטי (Tirupati) בדרום הודו, ובמאמר שכתבתי עליו הזכרתי את מנהגם של עולי הרגל לגלח ולתרום את שיער ראשם. כמה שנים אחר כך טילפן אלי מישהו שהציג את עצמו כחבר באיזו וועדת בירור חרדית, ושאל אם לדעתי מדובר בעבודת אלילים. לא התאפקתי ועניתי לו שאני לא מוסמך לפסוק מבחינה הלכתית, אבל לדעתי האישית זו אכן עבודת אלילים במיטבה. אולי זה לא היה הדבר הנכון לומר: כמה שבועות אחר כך קראתי בעיתון על פסיקה רבנית, האוסרת על נשים לחבוש פיאות נכריות משיער שיש לגביו חשש שבא מהודו. ברור שזה לא היה רק בגלל מה שאמרתי, כי אני יודע שהם פנו לעוד הרבה אנשים אחרים. אבל הסיפור הזה יצר עבורי סוג של קשר אישי עם עניין גילוח השיער בהודו, וזה ההיבט החשוב ביותר בכל פעולה פסיכומאגית. חשבתי אפוא שאולי כדאי לעשות מהעניין מין טקס אישי של גילוח הראש. בכך אסמן לעצמי את רצינות ההחלטה - לבדוק, ואולי גם לשנות, את ההתנהגות שלי במערכות היחסים.

העדפתי בכל זאת לוותר על שרותי הגלבים המקומיים בתוך המקדשים או מחוץ להם, גם בגלל שיקולי היגיינה וגם כי יש עוצמה פסיכומאגית בעשיית האקט בעצמך. המקום התאים לי במיוחד. הייתי במאנדו (Mandu), עיר נטושה של ארמונות מוסלמיים מרהיבים עם תשתית תיירות לא מאד מפותחת, נוף נעים של מים וצמחיה ואווירה זרוקה ושקטה. גרתי בבונגלו על גדת האגם, שבעונה הזו דומה יותר לשלולית גדולה.


אגם וארמון במאנדו


אחרי רדת החשכה אני נסגר בחדר שלי, פושט את כל בגדיי, יושב קצת במין מדיטציה של התרגעות וריכוז ומתחיל לגלח את הראש מול מראת האמבטיה. מייד אני מבין שעשיתי טעות: סכין הגילוח מתוצרת מערבית עם שלושת הלהבים הצמודים, שמתאים לגילוח זיפי זקן קצרים, נסתם בשערות הראש הרכות. אבל עם כמה פסים ברורים של גילוח, אני חושב שאולי כבר מאוחר מדי להפסיק. אני ממשיך כשאני טובל את הסכין בכלי מלא מים, ומגרד שוב ושוב אותן קווצות שיער בסכין ההולך ומתקהה. זמן קצר אחר כך נפסק החשמל ואני ממשיך לאור נרות, מה שמעצים עוד יותר את התחושה של מציאות אחרת והזויה. כל העניין לוקח יותר משעה אבל בסוף זה מגיע למשהו סביר. התוצאה לא מושלמת אבל אני לא ממש דואג: אני בהודו, ומה איכפת לי מה אנשים יחשבו.




למחרת בבוקר עברתי שוב על הגולגולת ותיקנתי את מה שצריך, אבל זה כבר היה פחות חשוב. האקט הלילי, עם תחושת הריגוש והחרדה הקלה כשחשבתי שאולי אצטרך לרוץ עם ראש חצי מגולח למספרה המקומית, נתן לי בדיוק את תחושת הרצינות ההרפתקנית שביקשתי. כעת כבר הייתי בתוך התהליך, כאשר כל מבט במראה יכול להזכיר לי שאני נמצא בבת אחת גם במסע של לימוד וחוויה בהודו, וגם במסע של חקירה רגשית אל תוך עצמי.

בימים שאחר כך המשכתי לנוע בין מקומות וערים בהודו, אולם הנופים שבחוץ הפכו לרקע ששיקף את הדרמה הפנימית שלי. תשומת הלב שלי נעה ללא הרף בין המציאות הפנימית והחיצונית, וחיפשה ביניהן צירופים והשתקפויות. הייתה כביכול איזו איכות כפולה, גם ממשית וריאלית וגם סמלית ופסיכומאגית, למפגשים ולאינטראקציות עם הסביבה: ביקורים במקדשים עם צלצולי פעמון וברכות של כוהנים מקומיים, קנייה של חפצי פולחן בחנויות הרבות שליד המקדש, רגעים שקטים כלפי חוץ וסוערים מבפנים מול פסל אבן ישן, או על גדת נהר קדוש..


משמאל: מקדש באומקרשוואר, על גדת נהר הנרמאדה
מימין: מקדש עתיק לאל שיווה, פאטאדאקאל


לקחתי לנסיעה חפיסה חדשה של קלפי טארוט, אולם בסופו של דבר לא פתחתי אותה. חשתי שאין לי בכך צורך אמיתי. בהודו דמויות האלים נוכחות בכל מקום ומהוות שפה מקומית של צירופים וסמלים, שמתאימה לאווירה ולסביבה המקומית הרבה יותר מהמוטיבים האירופאים של ציורי הטארוט. כמו תמיד, סיפורים ודמויות מסויימים דיברו אלי יותר מאחרים. בתחילת הנסיעה הוקסמתי מהמסירות התקיפה והארוטיות המרומזת של האל וישנו (Vishnu), בגלגולו כחזיר בר שמעלה את האדמה מקרקעית הים. זכרתי את התבליט הזה מביקור קודם לפני הרבה שנים במערות הפסלים המתוקות של באדאמי (Badami), ושמחתי לחוש שוב אותה התפעלות של פעם.




מערות ונופים בבאדאמי, דרום מערב הודו

משמאל: תבליט של וישנו עם בהומידווי, אלת האדמה



אולם כעת, בתהליך הבדיקה עם עצמי, כבר הייתי במקום אחר. וישנו הוא אל משמר ומסתגל, שלובש בכל פעם צורה אחרת כדי להשיב את סדר העולם על כנו. זה לא מה שהייתי זקוק לו עכשיו. לעומת זאת, המקדשים והפסלים של שיווה (Shiva) דיברו אלי הרבה יותר: אל אנרגטי ופרוע, יצרי וסגפני בעת ובעונה אחת. בכל רחבי הודו סוגדים לשיווה בדמות הלינגם (Lingam), עמוד אבן זקוף המסמל את האיבר הזכרי, או שלפעמים מראים אותו עירום.





למעלה משמאל: שיווה כמפתה ביער, טאנג'ור
למעלה מימין: שני פסלי שיווהלינגם, אוג'אין

למטה משמאל: שיווה עם השור ננדי, אלורה
למטה מימין: שיווה בתוך הלינגם של עצמו, אלורה



אבל שיווה הוא גם היוגי הסגפן, שפורש מחברת האנשים והאלים ומתבודד במדיטציה כדי להגיע להתמזגות עם המוחלט. במרכז מצחו יש "עין שלישית" נסתרת, וכשהוא פוקח אותה - סמל לרגע ההארה - העולם מגיע לקיצו.



שיווה בתנוחה של יוגי, אוג'אין


ובהיבט נוסף, שיווה הוא גם "מלך הריקוד" שמבטא את האנרגיה והדינמיות של היקום, ושאולי אפשר לראות בו מין גירסה הודית של קלף העולם, שחותם ומסכם את חפיסת הטארוט.



שיווה נאטאראג' (מלך הריקוד), פסל ברונזה, טאנג'ור


הצירוף הזה של דינמיות ותנועה עם נחישות נזירית של עבודה פנימית ועם חיבור ליצרים ולתשוקות התאים למה שחשתי כעת. הייתי זקוק לאנרגיה הזו לא רק בפני עצמה, אלא כדי להניע אותי הלאה דרך התהליך: סגפנות של עבודה פנימית יחד עם העונג של חווית הנסיעה; המבט שעוצר את העולם, כלומר את המציאות היומיומית, כדי לראות מאחוריו רבדים עמוקים ומשמעותיים יותר; והעיקר - המסע עצמו כמין תנועה בלתי פוסקת של ריקוד, שבו אני גם משחק עם הסביבה וגם מניח לה לשחק בי.

מי שהייתה משמעותית במיוחד עבורי בנסיעה הזו היא האלוהות הנשית, שבהודו יש לה דמויות וצורות רבות. לפעמים היא רכה ומיטיבה, כמו לאקשמי (Laxmi) אלת העושר או פרווטי (Parvati) בת זוגו של שיווה. אולם לפעמים היא אפלה, יצרית ונוקמת: כאשר היא לובשת את דמות קאלי (Kali) האלה השחורה, או דורגה (Durga) האלה הלוחמת, כל האלים הגבריים יחדיו אינם יכולים לעמוד מולה. בצורותיה השונות, האלה מייצגת היבטים של דמות האם והאשה - כלומר בדיוק אותה דמות ארכיטיפית, שמולה אני מנסה לבדוק ולתקן את מנגנוני ההתייחסות הרגשית שלי.


למעלה משמאל: לאקשמי עם חמישה ראשים ועשר ידיים, הדפס כרומו מחנות של מקדש
למעלה מימין: לאקשמי מתרחצת במים מחדקי פילים, תבליט אבן, אלורה

למטה משמאל: קאלי אוחזת חרב וראש כרות, תבליט אבן שחורה, פאטאדאקאל
למטה מימין: קאלי עם בן זוגה שיווה שרוע מנוצח לרגליה, מקדש רחוב בווראנסי

פרווטי יוצרת את קאלי ודורגה כדי להגן על בנה גאנש מפני צבאות אינדרה מלך השמיים וקארטיקייה אל המלחמה.
כדי לראות איך זה נגמר, הקישו כאן.
מתוך חוברת קומיקס של סיפורי מיתולוגיה   Amar Chittra Katha, # 509: Ganesha

לחלקים נוספים:     1     2     3     4


| הדפסה |   | שלחו לחברים |   | חזרה לראש הדף |   | סגירת הדף |