Yoav Ben-Dov | ד"ר יואב בן-דב
www.bendov.info


טקס במפגש הנהרות  

מסע פסיכומאגי בהודו, 2006

חלק 4

לחלקים נוספים:     1     2     3     4


אלהאבד הוא שמה המוסלמי של פראיאג (Prayag) ההינדית שנקראת גם "טריווני סאנגאם" (Triveni Sangam), כלומר מפגש שלושת הנהרות. זוהי הנקודה שבה נפגשים נהרות הגנגס (Ganga) והג'אמונה (Jamuna), ועל פי האמונה מצטרף אליהם עוד נהר בלתי נראה, הסאראסוואטי שעולה מבטן האדמה. כל שלושת הנהרות הם קדושים במידה בלתי רגילה, וממילא נקודת המפגש שלהם היא המקום הקדוש ביותר בהודו, או לפחות אחד המקומות הכי קדושים. נכון שכבר הייתי בהרבה מקומות שאפשר לומר עליהם בדיוק אותו דבר, ובהודו יש בוודאי עוד מאות אם לא אלפים רבים כאלה. אבל מה איכפת לי. אני עכשיו באלהאבד, וזה המקום הכי קדוש.

את שלושת הימים הרגועים יחסית באלהאבד אני מנצל כדי לסכם ולסגור את התהליך שעברתי. הגעתי לתובנות שונות לגבי מערכות היחסים שלי, וגם להחלטות על קביעת גבולות חדשים. בשלב זה אני כבר יודע מה אני רוצה, והבעייה היא לשמור על הרצון הזה גם כשאחזור לארץ. קל יחסית להגיע להחלטות שיעשו את החיים טובים יותר כאשר אנו נמצאים במרחב נפרד, כמו נסיעה להודו או סדנת סופשבוע של מודעות עצמית. אבל הרבה יותר קשה לשמור עליהן אחר כך, כשחוזרים ומתעמתים עם המציאות היומיומית. אין לי אשליות בעניין, ואני בטוח שהרבה מהתובנות שקיבלתי בתהליך עם עצמי יתפרקו או יועמדו באור שונה כאשר אעמת אותן עם המציאות ועם נקודת המבט של האחרים. אבל חשוב לי שההחלטות הבסיסיות יישארו אתי, ושאדע לקבוע גבולות שאיתם אוכל להרגיש בנוח.

אני מחליט לבצע עוד אקט פסיכומאגי מסכם, מתוכנן מראש, כדי לקבע בתודעה שלי את הרצון לקבוע גבולות נכונים. מכיוון שגאנגה, ג'אמונה וסאראסוואטי הן לא רק שלושה נהרות אלא גם שלוש אלות, המפגש ביניהן יכול לייצג את נוכחות האלה בצורה החזקה ביותר. אני חושב אפוא לקחת את התמונה שקניתי במקדש האלה במירזאפור ולעשות איתו טקס במפגש הנהרות. מביקור קודם לפני הרבה שנים אני זוכר את הסירות שמביאות את עולי הרגל מגדת הנהר כדי לטבול בסאנגאם, שבו מתערבים מי הג'אמונה הכחולים-ירקרקים עם מי הגאנגה החומים. אני מתכנן אפוא להגיע למקום ההפלגה ביום האחרון שלי באלהאבד קצת לפני שקיעת השמש, לקחת סירה ולעשות עליה טקס אישי משלי בנקודת הסאנגאם הקדושה.



סירות על הגנגס, וראנסי


יום קודם לכן אני מבקר במקום כדי לוודא שאין איזו בעייה טכנית, ולתזמן את שעת היציאה מהמלון כך שלא אגיע מאוחר מדי. למחרת אני לוקח ריקשת אופניים אל הפראיאג, ובמעגן הסירות על גדות הנהר אני קונה עוד כמה מצרכים לטקס: אגוז קוקוס במקום האגוז שקיבלתי חזרה במירזאפור, שלוש סלסלות קש קטנות עם פרחים כדי להשיט על מי הנהר כמנחה לשלוש האלות של המקום, חפיסה קטנה של מקלות קטורת וקופסת גפרורים.

סוף היום מתקרב ומספר המבקרים מועט, ובעלי הסירות מסתערים עלי. אני סוגר עיסקה עם אחד מהם: 400 רופי עבור סירה שבה אני הנוסע היחיד. "הנוסע היחיד" הוא כמובן ביטוי יחסי בהודו. כשאנו מפליגים יש חוץ ממני עוד שלושה אנשים: בעל הסירה שחותר, מישהו שנראה כמו העוזר שלו, ועוד אדם צעיר בבגדים קצת יותר מהודרים עם נקודת טיקה אדומה ובוהקת על מצחו. אני לא שואל שאלות: יכול להיות שהתפקיד שלו יתברר בהמשך או שלא, אבל אין טעם להתעסק בזה כעת. בעל הסירה ממשיך בהתמקחות: כעת הוא רוצה 500. אני יודע שבסוף זה מה שאתן לו אבל בשלב זה צריך לשים את הגבול, ואני מעמיד פני כועס ודורש ממנו לחזור לחוף. הוא והעוזר שלו מרגיעים אותי: "שאנטי, שאנטי, יהיה בסדר", ואז "500 רופי כי אתה נוסע לבד" - "לא, תחזור מייד לחוף!" - "שאנטי, שאנטי, בסדר, אין בעייה", וחוזר חלילה.

ההצגה הזו נמשכת עוד זמן מה, ואז כולנו משתתקים עד שהסירה מתקרבת אל מפגש הנהרות. למעשה הסאנגאם הוא לא נקודה אחת אלא קו מתמשך שמי הנהרות מתמזגים לאורכו, אבל אי אפשר להגיע ממש אליו בסירה שלנו. לאורך הקו עוגנות עשרות סירות נייחות, קשורות זו לזו בשורה ומעוגנות לעמודי בטון רחבים המבצבצים מעל המים. אנחנו מגיעים לאחת מהן. בעל הסירה שלי מכוון אותי לעבור לסירה הנייחת, שעליה יושב בראהמין כדי לערוך טקס פוג'ה לעולי הרגל.

אני מסמן שאין לי חפץ בבראהמין: אני עושה את הפוג'ה שלי בעצמי. אני חוזר לסירה שלנו, מסמן בתנועות יד לבעל הסירה ומלוויו להתרחק לצד השני, ומוציא את תמונת האלה של מירזאפור מעטיפתה. אני מדליק את מקל הקטורת ומבקש מאבא לגבה (Legba), שומר הסף של המציאות האחרת במסורת הוודו האפרו-קריבית, לפתוח לי את השער. אני מתווה מעגלים במקל הקטורת, מברך את האלה ותוקע את הקטורת בחריץ בין קרשי הסירה. אני משיט את שלוש הסלסלות על המים בברכה לשלוש האלות. אני אומר בקול את בקשתי: אני מבקש לדעת מתי נכון לתת ומתי לא. אני שר שיר של תפילה והודיה לאלה, גם הוא ממסורת הוודו, ואת השורות הראשונות כפי שאני זוכר משירו של בועז שרעבי, "לתת":

"לתת
את הנשמה ואת הלב
לתת, לתת כשאתה אוהב
ואיך תוכל למצוא את ההבדל
שבין לקחת ולקבל
עוד תלמד לתת, לתת
ולגלות את האמת"

אני חש תערובת של התרגשות, מבוכה ודפיקות לב חזקות: גם בגלל הטקס שהתכוננתי אליו, גם בגלל המטען הרגשי שצברתי בשבועיים האחרונים, וגם בגלל נוכחותם של כתריסר הודים שמתבוננים בי בסקרנות. אני אומר לעצמי שזה בסדר גמור: הריגוש הזה והרמה הגבוהה של אנרגיה נפשית שאני משקיע הם בדיוק מה שצריך כדי לקבע את הטקס בעומק התודעה. אבל ההודים שמאחורי גבי מתערבים ללא הרף. מה שאני עושה נראה להם קצת טפשי: תייר שלא מבין כמה חשוב שבראהמין יעשה את הטקס, וגם לא כל כך יודע איך לעשות זאת בעצמו. הם מנסים לתקן אותי: "נו, סר! נו, סר! צד שני!"

אני כמובן פונה לצד הלא נכון: קו המפגש המדוייק של הנהרות הוא מאחורי גבי, איפה שנמצאות הסירות הקבועות. אני משתיק אותם בתנועת יד - אני מעדיף מים קצת פחות קדושים מאשר להתעסק איתם ועם הבראהמין מול הפרצוף. מלאי רצון טוב, הם ממשיכים: "נו, סר! לשבור קוקוס!". אין לי שום כוונה כזו: אני לא יודע לשבור אגוז קוקוס במכה אחת, ובטח לא רוצה שהבראהמין יעשה זאת בשבילי. אני פשוט מטיל את האגוז למים בשלמותו, וסומך על אלות הנהר שיידעו להמיס אותו במימיהן.

אני מסיים את הטקס, עוטף את התמונה וכעת מרגיש נינוח יותר. אדם נוסף שהגיע בינתיים לסירה הנייחת שלידנו מציע לי להוסיף כוס חלב פרה, רק עשר רופי, לכבוד האלה. אני עובר לסירה שלו, פונה לקו המפגש, אוחז את כוס החלב ביד ימין ושופך אותה באיטיות למים. האנשים מסביב מדריכים אותי לשבת כך שאוכל לטבול את רגלי במי הסאנגאם ולהתיז מהם על הפנים והגוף - בלי כסף, הם מדגישים. אני עושה זאת וגם מניח טיפת מים סמלית על השפתיים, אבל נזהר שלא ללגום מהם כפי שממליצים לי: מי הנהרות בהודו קדושים, אבל מאד מזוהמים.

אנו מפליגים חזרה. כעת האדם השלישי שהצטרף אלינו מציג את עצמו: הוא בראהמין ופאנדיט (מלומד דתי), ועכשיו הוא יעשה לי ברכה בדרך. הוא מוציא מין כפיס עשוי מגבעולי קש קשורים יחדיו, נוגע כמה פעמים בראשי, נותן לי לאחוז את הכפיס, מתיז עלי מים מהנהר ומורה לי לחזור על התפילות שהוא מדקלם: ברכה לי, ולהורי, ולילדי, ולבת זוגי ולכל המשפחה. אין לי כוח לסרב לו, וכעת אני גם לא חש צורך בכך. כשתכננתי את הטקס חשבתי שיהיה נכון לא להביט אחורה בדרך חזרה, וההתעסקות עם הבראהמין מאפשרת לי לעשות זאת בלי מאמץ.

אנחנו מתקרבים לחוף והבראהמין מספר לי על משפחתו שהוא צריך לפרנס, כמובן מהתרומה שלי. אין לו דרישות - אני יכול לתת כמה שאני רוצה, כלומר 500 רופי, 1700 רופי או 2600 רופי. אז כמה אני רוצה לתת? שאנטי, שאנטי, אני אומר לו, נגיע לחוף ואז נדבר. הוא נראה קצת מודאג ומוסיף עוד ברכות והתזות מים, עד שהעניין מתחיל להימאס ואני אומר לו שיפסיק. אנו מגיעים לחוף, אני משלם לבעל הסירה כפי שרצה ואז נותן לבראהמין שטר של מאה, מסובב את הגב ומתרחק. הוא מוחה וצועק לי: לפחות תיתן 300, לכבוד שלוש האלות! אני מתעלם והולך הצידה, לשבת על הגבעה ולצפות במקום הקדוש ולהירגע. לא כל כך איכפת לי ממנו, ואני בכלל לא אוהב בראהמינים תובעניים. מה שחשוב לי עכשיו זה שעשיתי את העבודה שלי ואת הטקסים שרציתי, ויש לי עוד יומיים בווראנסי, ואז חזרה הביתה.




אז איך כל זה נגמר? חזרתי לארץ לתוך שתי סערות במקביל, שתיהן מעשה ידי: אחת עם ההורים ואחת עם בת זוגי. היו הרבה טענות וטרוניות ומריבות וצעקות, וכמה רגעים מאד לא נעימים. וכמובן, הרבה דברים נראו לגמרי אחרת ממה שתיארתי לעצמי בהודו. אבל משהו ממני עוד היה שם, בטקס של מפגש הנהרות, וזה נתן לי תחושה של התכוונות וריכוז, והחלטה עיקשת ואטומה להמשיך, עד שאחרי שבועיים הכל נרגע.

שבוע אחר כך כבר יכולתי לסכם לעצמי את התהליך בטקס קטן של סגירה. ישבתי עירום מול אותה תמונה, והדלקתי עוד מקל קטורת מאותה חפיסה, עם גפרור מאותה הקופסה שקניתי במפגש הנהרות. אכן היה שינוי, שיש לו ביטוי מעשי ומוחשי. הגבולות ביחסים שלי הוצבו מחדש, ונראה שזה במקום שאיתו אני יכול לחוש בנוח, ושכולם מקבלים את המצב החדש כמשהו בריא ונכון יותר. וככה זה נראה גם עכשיו, כמה שבועות יותר מאוחר. כמובן, אי אפשר לדעת איך ולאן הדברים יתגלגלו בהמשך, אבל ככה זה בחיים. ובכל מקרה תמיד ישנה הודו, גם זו שבמרחק כרטיס טיסה וגם זו שאפשר לארגן בבית; ותמיד אפשר לחזור למקום הכי קדוש, שהוא תמיד כאן ועכשיו.


לחלקים נוספים:     1     2     3     4


| הדפסה |   | שלחו לחברים |   | חזרה לראש הדף |   | סגירת הדף |